יום המחרת

הבוקר שהפציע שכח את הלילה שילד אותו.

הוא אהב את מראהו הטרי והרחוץ

והתפדר באפר השדות והתבשם בריח ניצני היסמינים.

הוא לא יכול היה לדעת שגם הלילה היה פעם בוקר ילדי וצוהל

ורק הזמן לקח ממנו את בחרותו והוא השתנה והזדקן אל השקיעה.

הלילה הזקן  עקב אחר הצעיר הנמרץ שהשחיץ פנים אל השמש

והרהר בכוחה של זו להזקין את אלו המשתזפים לאורה.

אחר כך,

ניחוח היסמין נמהל ונעלם בחום הצהריים

והבוקר הבין שהפך ליום וקיבל על עצמו את הדין.

הוא התפלא על העצלות שנכנסה בו

וחיכה למשב הבא של הרוח

תוך שהתערסל בין הבקעה אל ההרים שהקיפו אותה.

תנומה נכנסה בו והוא היה הלום מאור מסנוור

וחום מעיק שהביא אתו את זבובי הצהריים

שהציקו ועקצו בין ההפוגות במשבי הרוח

שהזכירו לו את הזמן המתקדם לאיטו.

כשהתעורר משנת הצהריים הטרופה הבין שהפך לעת ערב

ונכנסה בו נכלוליות והוא החל הוגה

ותוהה מדוע היה עליו להיוולד אם עוד מעט יגיע קיצו.

איך ידע על קיצו?

הוא חש  איך הצמיגות והלכידות של הבוקר

התחלפו במין אווריריות לא יציבה.

לפני שמת ,ברגעי השקיעה , ראה בעיני רוחו את בנו בכורו,

יום המחרת.