אישה הולכת בנופי שמורת הארבל. היא דורכת בתוך שלוליות,
מביטה סביב והנוף, ורגעים בתוכו, מושכים אותה אל מחוזות
הילדות.
מילה בתוך הרפרוף, ספרה השלישי של רחל מדר, חוזר לראשונה ובאומץ אל "מה שהיה חשוב אז." הטבע נוכח בהווה, נוסף לו לק אדום בבהונות, אך הוא גם חוט מקשר לחוויית הילדות: חוויה של התמזגות קוסמית־ארוטית עם העולם.
השירים אוספים אליהם רגעים של פתיחה. הנוף נחווה כמרחב בטוח המשכי, של עצמי ללא גבולות, לפני שעטה עליו ארשת רצינית וקפא בתוך דמות ותפקיד.
מדר מגייסת ומפעילה את פרטי הנוף לכדי יצירת דיוקן מיתולוגי
של אישה עתיקה, כנענית, שורשית, אדמתית, צחיחה ופורייה כאחת. הטקסט מעלה אתו חזיונות עבר קדומים, כמו־תנכיים, והופך למנשר פמיניני, אם לא לומר פמיניסטי. תנופת הנדנדה של הילדה גורפת את כל הנשים והזמנים כולם.