שירתה של רחל מדר (איינהורן), מפתיעה בבשלותה. זוהי שירה מצומצמת, מתומצתת, שמתחילה תמיד במראה, על פי רוב מראה יחיד, או פרט אחד מן הממשות, המנביע מתוכו את מעשה השיר. הנוף הגלילי הוא מוליך זיכרונותיה, קולט חטאה, משכן מכאוביה. אך לא היא הפועלת כאן על הטבע, משליכה עליו את נפשה, אלא הטבע הוא שפועל עליה, "הגן העזוב בחורף / מנכש מכאובי."