כשהתחלתי להיות אדם כותב הייתי כבר די מבוגרת. קודם לכן רק קראתי. ואז אחרי שהחלטתי לעסוק בכך ברצינות יותר התחלתי לקרוא מחשבות של יוצרים ויצירות בשירה. כמו מגלה עולם או חוקר בג'ונגל הבנתי שעלי למצוא את התגליות שמתאימות לי. ככה הגעתי אל וירג'יניה וולף וככה גם אל כתביה ושירתה של נורית זרחי.
הם קצת רחוקים ממני אותם ימים של גילוי וכל כך מוזר היה אז לגלות את מה שכל כך הרבה גילו לפני. כי קריאה מחודשת בספר הזה בימים אלו מביאה איתה תובנות חדשות. נורית זרחי מדמה טיפול אנליטי של סופרת-משוררת. היא חוקרת את עצמה על מנת לגלות כפי שהיא אומרת את "רגע הבריאה" את "אותה מגמה מופלאה" ושואלת האם רק מי שכותב ניחן ביכולת הזו לגעת בחומרים ההיוליים האלו או שמי ששותק, שותק ולעולם לא נדע. היא מצטטת מוירג'יניה וולף ואחר כך מתוודה שהיא מרגישה טוב יותר בספירה הזו של האמנות, עם "רוחות רפאים, אנשים שחיו פעם, המוכרים לי דרך רוחם, אמנים, סופרים, משוררים, ציירים".כעת אני חשה אליה קירבה עמוקה כי זו דרכי שלי לקרוא את וירג'יניה וולף או להבדיל את נורית זרחי ולדעת שיש לי מישהו שטוב לי לכאורה לדבר איתו או לשמוע אותו.
