אני יכולה לדמיין את עצמי באחת המערות שבאזור קאסר אל יהוד. זהו מקומה של ראשית הנזירות הנוצרית בארץ ישראל.
אבק לבן, כוכים בסלע – למעשה דירות קטנות.
זריחה מהרי מואב על צמחיית המדבר והנמר הממהר להיעלם ושני יעלים שהתקרבו אל הנחל.
בוודאי שהייתי סובלת מחום ומיתושים וזבובים אבל מה עם הבדידות? איך אפשר לדמיין ניתוק כזה?
ימים של סופות חול ויובש ועבודה על כתבי יד.
האם הייתה שם מוסיקה ואם כן באילו כלים הם ניגנו?
יכול להיות שהיו בלאורות שלידי אנשים עם שמות מוזרים כמו: יאזון או נוח.
ליד הירדן היינו נכנסים לטבול אחת לכמה זמן. נכנסים בשביל שיצרו משפחות של חזירים בתוך הסבך ונרמזים על מציאותם של זמירי הירדן בקול החלול ההוא. האם היו שם גם כפרים של חקלאים? האם קרוב ליריחו גידלו אז עדיין את האפרסמון?
האם אנחנו כת או קהילה?
האם אנחנו מקבלים אלינו אנשים חדשים?