שיר בתחנה גליל תחתון

 

מיזם משותף למועצה האזורית הגליל התחתון ומרכז הורדוס טבריה.

מיזם שיר בתחנה  נוצר בראש שלנו במרכז הורדוס בטבריה. (רחל מדר ומאיר דותן)

במשך שנה אספנו שירים, גילינו משוררים, מיינו וניקדנו וערכנו.

נוצרה אנתולוגיה של שירי משוררים תושבי טבריה או כאלו שנולדו בה או גרו בה.

לא הצלחנו לגרום למיזם להתממש בטבריה.

אומצנו ע"י ראש המועצה האזורית הגליל התחתון מוטי דותן.

שוב יצאנו בקול קורא למשוררים תושבי הגליל התחתון והסביבה ובני המקום שהתיישבו במקומות אחרים.

בתחנה גליל תחתון

בעבודת צוות של  פזית ראובן והכותבת כאן, נוצרה אנתולוגיה נוספת של שירי משוררים.

שוב עבדנו ושקדנו עד שביום שני 8.10.18 קיימנו את טקס הסרת הלוט מן השלט הראשון בתחנת ההסעה במושבה אילניה.

43561670_10213122096232018_5334268941189513216_n

השיר בתמונה הוא שירה של המשוררת רחל אשד

רשימת המשוררים על פי הסדר באנתולוגיה המשותפת (קטלוג אלבומי יודפס למכירה תחת הוצאת מרכז הורדוס)

נאור נאורי, אסיף אלקיים, דני שטרית, קוטי, הלנה נאורי, נדיה עדינה רוז, יונתן גינזבורג, ענת אנקרי, לאה צבי דובז'ינסקי, תמרה לילך מזומן, דורית הופמן גרוס, יעקב יחזקאל הלוי, צביקה בן ציון מזרחי, שירה יערי, נ.ו, שימרית ספיר, הודיה ג'ובני, פנינה פלמן, יונה שפירא, אורית משה, ורד אלפרט, סימונה אוחיון, עינת, יובל פרוינד, שרית עיני ריץ', איציק שחר, טל כהן מלאך, סמדר קמחי, נועם דרומי, רחל מדר, ברק ירושלמי, קרן אור, שולמית זוננברג, ריקה סינה-רוסו, רחל אשד, מירי ברכה ילוז, אסתר רוח, גיא אקון

אשה רקורסיבית

רקורסיה מתורגמת לעיתים להתייחסות עצמית. היא נפוצה מאוד בתחום חקר המתמטיקה והמחשב.

רקורסיה הדדית מתרחשת בין שתי תופעות או יותר, כאשר האחת מכילה את השנייה וחוזר חלילה: א' מכיל מופע של ב', וב' מכיל מופע של א' (אם נביט על א' וב' כאחד – הם מקיימים רקורסיה רגילה), למשל כאשר מוצבת מראה מול מראה.

 

אשה רקורסיבית / רחל מדר  טיוטה 21.9.18

זה שיר שלא מסוגל לתאר.
אלו מבטים לפנים לאחור לפנים.
אני ואת  את ואני והבת שלי.

אשה הייתה כאן והלכה לא מזמן,
צעדה ברחוב המזיע.
ילדה גם כן ישבה, ממש כאן כעת,
נדנדה רגליים קדימה ואחור.

זו שורה שמנסה לספר, ישירות
את מה שחשבנו שידענו,
על אשה.

julian-bubble.jpg

עדות Testimony

Testimony               \ Rachel Madar, Ho Me O Sta

Someone was here

left something behind.

Autumn’s air passes from the table

to a bare leg.

In front of the window inside of the cypress

a falcon watches and screams.

On the open balcony with the dog,

posture doesn’t matter much.

© Translated by Gili Haimovich

עדות            / רחל מדר מתוך הו מי או סתה
מִישֶׁהוּ הָיהָ כָּאן
הִשְׁאִיר אַחֲרָיו דְּבַר מָה.
אֲוִיר סְתָו עוֹבֵר בֵּין הַשֻּׁלְחָן
לְרֶגֶל חֲשׂוּפָה.
מוּל חַלּוֹן הַבְּרוֹשׁ
הַבַּז מַשְׁקִיף וְצוֹוֵחַ.
בַּמִּרְפֶּסֶת הַפְּתוּחָה עִם הַכֶּלֶב,
לֹא כָּל כָּךְ מְשַׁנָּה הַתְּנוּחָה.

2012-08-09 09.34.15.jpg

 

צב הים מביט בקרקעית

20.9.18

אני יודע שאני צב ים גדול ששוחה לאט ובכל זאת קצת מוזר לי שאני חבוש בכובע ומשקפיים כחולים.

האם שמעתם שצבים יכולים לישון תוך כדי שחייה – אז זה נכון, יש אפשרות כזו והיא מאוד נעימה.

היום הרשיתי לעצמי קצת לישון וקצת להביט בקרקעית. בשעת הבוקר לפני הזריחה היו המים משתקפים בצבע תכלת בקרקעית והיא נראתה שקטה ללא הפרעה כלשהי. עם זריחת השמש התחילו להתרקם על הקרקעית מעין ריבועים ומעויינים של אור, הם יצרו רשת עדינה שנחה על הקרקעית. אולי נחה זה לא כל כך מדוייק. הרשת נחה צפה והתנודדה. זה היה לפעמים ממש צהוב ואחר כך יותר בהיר כמו צבע מלאכותי שמאירים לפעמים בלילות משרשרות של נורות לבנות. לא כל הזמן בחנתי את רשת האור כי רציתי יותר לעצום עיניים ולספור בריכות. אחרי מספר ארבע עשרה כבר לא הרגשתי לאות ולא רצון לנוח. שוב הקרקעית הביטה בי וכעת חזרה לצבע התכלכל שלה. רשת המעויינים הזהובים התרחקה ממני לכיוון מזרח. רק בהרמת הראש מעל למים לנשימה הזהיב הכל מסביב והייתה שמחה באור הזה שהתפתח מחדש כאילו לא זרח מיליוני שנה קודם.

 

 

20180903_100101 (1)

קאסר אל יהוד

אני יכולה לדמיין את עצמי באחת המערות שבאזור קאסר אל יהוד. זהו מקומה של ראשית הנזירות הנוצרית בארץ ישראל.

אבק לבן, כוכים בסלע – למעשה דירות קטנות.

זריחה מהרי מואב על צמחיית המדבר והנמר הממהר להיעלם ושני יעלים שהתקרבו אל הנחל.

בוודאי שהייתי סובלת מחום ומיתושים וזבובים אבל מה עם הבדידות? איך אפשר לדמיין ניתוק כזה?

ימים של סופות חול ויובש ועבודה על כתבי יד.

האם הייתה שם מוסיקה ואם כן באילו כלים הם ניגנו?

יכול להיות שהיו בלאורות שלידי אנשים עם שמות מוזרים כמו: יאזון או נוח.

ליד הירדן היינו נכנסים לטבול אחת לכמה זמן. נכנסים בשביל שיצרו משפחות של חזירים בתוך הסבך ונרמזים על מציאותם של זמירי הירדן בקול החלול ההוא. האם היו שם גם כפרים של חקלאים? האם קרוב ליריחו גידלו אז עדיין את האפרסמון?

האם אנחנו כת או קהילה?

האם אנחנו מקבלים אלינו אנשים חדשים?