קטגוריה: בלוג

לא תמיד ידעתי כי הזיכרון מתעתע. איך אפשר לתאר זיכרונות?

אני כמעט בטוחה שאני זוכרת איך זה היה ללכת בערפל הסמיך בו מה שהיה מעבר למרחק ידי המושטת היה בלתי נראה. זה הזיכרון הראשון שלי שאני יכולה להתחבר בו אל הימים בהם הייתי ילדה בקיבוץ  בצפון. הרבה פעמים חשבתי: מה יש בערפל הסמיך הזה שלא נותן לי לחדור דרכו לעוד זיכרונות כמו ריחות ומראות מהתקופה ההיא בה הייתי בת שלוש או שלוש וחצי.

סיור במוזיאון, למשל, טוב למחשבות . בין המבנה לבין השירותים היו מונחים זוג קבקבים על המדרכה. קבקבי קיבוץ ישנים גסים, מעיין פיסת עץ ועליה מתוחה רצועת בד גסה. כשראיתי את הקבקבים הרגשתי חום עולה בגופי מאזור הבטן לכיוון הצוואר. יכולתי לשמוע את קול הקבקבים- קב קב דופקים על המדרכה ולהרגיש את הקור שתופס כשיוצאים מהחדר אל המקלחת בחצר ואולי אולי לחוש את היד של אבא או אמא שהולכים איתי. שם בחצר מוזיאון הקיבוץ ביפעת קולות הקבקבים נִטעו באוזני ומשם בליבי.

בַּמּוּזֵאוֹן רָאִיתִי

קַבְקַבֵּי עֵץ גַּסִּים וּרְצוּעַת בַּד עֲלֵיהֶם.

וְעָלוּ אֵלַי קוֹלוֹת קַב קַב קַב

עַל מִדְרָכָה.

כִּמְעַט יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת

שְׁלוֹשָׁה מְגַשְּׁשִׁים יַד בְּיַד  לַמִּקְלַחַת

בְּיוֹם בּוֹ הָעֲרָפֶל סָמִיךְ מֵחָלָב.

אַתְּ עִם צַמָּה, אִתָּהּ עִם בְּלוֹרִית

וַאֲנִי, פְּעוּרַת עֵינַיִם.

אני חוזרת לגיל שלוש. איזו ילדה הייתי אז? מדוע הקשיתי על הורי בשאלות על הצעצועים שקנו לילד אחד  ועל האופניים שיש לילדי משפחה אחרת? עד כדי כך הקשיתי  שאבא הלך לנגרייה אחרי שחזר מהעבודה המפרכת במחצבה ועבד שם עוד כמה שעות. כשהגיע לחדר הוא הביא איתו קוביות מעץ שיצרו פאזלים מתמונות וקורקינט מעץ.

בשבועות  שלאחר מכן הוא הכין לאמא כוננית מעץ מיוחד וצבע אותה בפוליטורה עד שנראתה כמו הכונניות של  הנשים שהיו להן משפחות עשירות מחוץ לקיבוץ.

בכוננית בביתי  מוצבים אגרטלים. לכל אחד מהאגרטלים סיפור. האגרטל המיוחס ביותר הוא זה שניתן לאמי מאחיה הבכור. אח אהוב ונערץ היה לאמי והוא סיים את חייו באורח טרגי. אמי שמרה על האגרטל עד שעברה לדיור מוגן. זהו אגרטל צבוע בחום עם פסים לרוחב בצהוב בכמה מקומות. הציורים על האגרטל מזכירים עלים או דגים ותמיד חשבתי שהוא מזכיר את הקרמיקה היוונית. האגרטל שבור בשפתו במקום אחד. כעת הוא אצלי למשמרת.

אני בטוחה שלא הייתי ילדה מנהיגה כי על פי עדויות הורי  מי שהנהיג את חבורת ילדי הגן בקיבוץ לפתוח את השער ולברוח היה מישהו אחר. אני הלכתי עם כולם. המבוגרים הבחינו בבריחה כאשר לא היה זכר לילדים. הערפל כיסה את השבילים והיה צורך לגשש את הדרך. הגבול היה קרוב מאוד והיה חשש שהילדים יחצו את הגבול. לבסוף נמצאנו כולנו. האם בכינו או שצחקנו לעצמנו על המבוגרים?

אולי לא הייתי מנהיגה אבל הקשבתי קשב רב למבוגרים וכאשר התחילו הורי לדבר ביניהם על הקיבוץ ואולי להתווכח ושקלו עזיבה, העברתי את הויכוח  באופן  ילדותי אל הקבוצה ומן המטפלות כבר כל הקיבוץ ידע עד שהם נאלצו להודות בפני החברים שהם רוצים לעזוב.

הורי הגיעו לקיבוץ כל אחד בנפרד בהכשרות של התנועות השונות. אבי היה בדרור הבונים, איתם הוא עלה לארץ ועשה את כל המסלול מההכשרה הקיבוצית דרך חטיבת הנגב עד ההתיישבות בקיבוץ. אמי הלכה בעקבות אחיה הגדול, ספוגה באידיאולוגיה, להכשרה ולהתיישבות.

אבי נשאר בודד מן ההכשרה שלו. הוא היה בודד יותר מהאחרים כי לא הייתה לו משפחה בארץ ובעולם כולו. בזיכרונותיה אמי מספרת איך שאלה אודותיו והציעה לו חברות. הוא היה מאוד ביישן והיא צברית תל אביבית, מעורה היטב בחיי החברה, שרה במקהלות, רקדה ריקודי עם  וכל הזמן שמחה על האפשרות להגשים את מה שהתווה לה אחיה הבכור.

לפני שנולדתי קרה להורי אסון. הם איבדו את בנם הבכור. אמי ילדה בבית החולים בלידה רגילה. קרה אסון ואחות הפילה את התינוק שנולד,  בדרך אל חדר היולדות להנקה. הוא נפגע קשה ומת.

בדמיוני אני רואה אותה כששתי עיניה כמו בלשו אחר הנזירות האחיות שנכנסו אל החדר המוארך של בית החולים. הן נכנסו, נושאות איתן ארבעה תינוקות, תינוק על כל זרוע, תרות בעיניהן אחר שמות האמהות  המוצמדים למיטות. לאחר זמן רב לא נכנסה אף אחת מהן. כל היולדות היו עסוקות בהנקה והיא נותרה ממתינה. אמי, שרק אתמול ילדה, עדיין לא הניקה את תינוקה. היא המשיכה לעקוב בדריכות אחר הקולות, איבריה לאים והיא כמעט נרדמת או הוזה. האם זה נדמה לה שהיא שומעת את קולו של אבי. עיניה של אמי  נפקחו, היא ראתה את אבי ותנועתו איטית מאוד. הוא פוסע לקראתה והיא נדרכת. "שולמית, הם לא מסוגלים לומר לך. היא הפילה לנו את הילד. הוא מת."

שבועות לאחר מכן, עיניה של אמי  בולשות אחר תנועותיו של אבי. היא מנסה לאמוד  שינוי קל בתוגה שעוטפת אותו. הוא עסוק בתיקון כסא שהביא מנגריית הקיבוץ. חברו להכשרה עובד שם. ארבעה חודשים הוא שותק, תענית דיבור גזר על עצמו מאז מות התינוק. אמי  חוזרת במחשבותיה לחדר היולדות הקריר בבית החולים ונזכרת בלידה ובבכי שפרץ בכוח, בישר חיים חדשים. אבי התאבל על הילד ,במשך שנה קיים תענית שתיקה.

אם זה היה תלוי בה הם לא היו עוזבים את הקיבוץ. הוא חשב שמוטב לחיות בעוני ולא לכוף את הגו תחת מכבש האידיאולוגיה שכבר אז הכבידה את עולה.

על פי זיכרונם של הורי הם יצאו מן הקיבוץ כמו ביציאת מצריים, בחטף וללא רכוש. רק מה שהיה לגופם ועוד כמה בגדים ושני חיתולים לאחותי הקטנה. גם אם התיאור מוגזם, עובדת היותנו עניים בשנים שלאחר עזיבת הקיבוץ היא יסוד מוסד באוקיינוס הזיכרון של המשפחה ושלי.

אולי היינו עניים במונחים  של היום אבל לא דיברנו על כך והיו לנו כל כך הרבה עיסוקים הן בבית והן בחוץ בטבע. לא נתתי לעצמי דין וחשבון האם זו הייתה ילדות מאושרת. אני לא חושבת שילדים חושבים במונחים כאלו. אולי אני יכולה לזכור רגעים של חדווה, רגעי  אהבה ורגעים של התפעלות אינסופית. היה סבל ברקע והוא נחרט בזיכרון בעיקר על ידי סיפורי ההורים .

בתחנות הזיכרון לאחר עזיבת הקיבוץ אני רואה מולי עץ תות עמוס פירות ארגמניים או שחורים מטיפים מיץ. סביב העץ יש כל הזמן פעילות של ציפורים או חרקים וילדים. עץ התות הזה לא היה שייך לנו. לנו היה עץ תות עם פרי לבן. זיכרון העץ שייך גם לממשלת הלילה. בחשיכה פעימות הלב מתערבבות ברשרושי העטלפים וביללות קרובות של תנים ואני דוחפת את עצמי בלי נשימה לגמוע את מרחק חמשת הבתים מבית חברתי לביתי.

ואותו יום בו  אמי עבדה במשמרת בוקר ואבי שב ממשמרת לילה ואז כדי שאחותי לא תבכה והוא יוכל לישון הוא שם אותה במיטה עם כיכר לחם שלמה שהיא חפרה בה בעדינות באצבעותיה הזעירות. כך עבר הזמן עד שקם.

או  כיצד סבי בביתו בתל אביב  לוקח את ידי ואנו יוצאים לטייל עד קיוסק המיצים הקרוב. עוברים בשביל צר בין הבתים שבשכונה. אני לא רואה את כל המבחר וסבא מרים אותי לגובה ואומר לי לבחור איזה מיץ אני רוצה לשתות. אחר כך אנחנו מסתכלים בבעל הקיוסק כיצד הוא סוחט ומכין לי מיץ בכוס. אחר כך בבית,  סבא היה עורך את כל הפירות המובחרים שהיו לו בחנותו ומבריק את התפוחים בחולצה ומפציר בנו לאכול. בינתיים אשתו מכינה לו תה רותח בכוס המוצבת בתוך כיסוי מיוחד. התה רותח וסבא לוקח קוביית סוכר, מוצץ ממנה ואחר כך לוגם את המשקה הלוהט.  אנחנו, אחותי ואני,  היינו הולכות לקפץ על המיטה המיוחדת שהמזרון שלה כולו כמו שמיכת פלומה אדירת מימדים. אנו קופצות ונבלעות שם. ילדים לא צריכים הרבה כדי להרגיש טוב. אנחנו אהבנו מאוד את הנסיעות לדודים ולכל הסעיפים של המשפחה. אמא ארזה אותנו לנסיעה והתחלנו במה שקראנו לו סיבוב קרובים. כך היא הצליחה לשמור על הקשר. אז הייתי גאה בה איך היא יודעת להסתדר בעיר הגדולה ואיך היא מרגישה בה בת בית. אל התמונה הזאת אפשר לצרף כמו באטב משרדי את התיאורים על תל אביב של תקופת האנגלים איך הם היו שוחים עד לשובר הגלים. את התיאור איך סבא הרוויח כל כך טוב בצחצוח נעליים לחיילים הבריטים עם העֶרכה לצחצוח שאולי הביא אותה מהקווקז או שקנה אותה כאן בתקופה התורכית. היו גם התיאורים על שלושה ילדים שצריכים לגדול בלי אמא בבית ילדים כאשר האבא בא בסופי שבוע ועם הבנים הוא קשה מאוד ואת אמא הוא מפנק.