עברו ימים רבים מאז קיבלתי לידי את הספר של חגית מנדרובסקי.
את חגית אני הכרתי זמן רב ברשת החברתית ושמחתי לפגוש אותה לפני כשלוש שנים בארוע של אש קטנה 77. שמחנו שתינו לפגישה פיזית ושיחה קצרה שהספקנו לשוחח. אחר כך החלפנו ביננו ספרי שירה. היא נתנה לי את ספרה הראשון: חמלת אשת העורב. כבר אז מצאתי ששיריה יפים מאוד, מרגשים ומורכבים כך שצריך לקרוא כמה פעמים כדי לגלות בהם עוד ועוד.
הקשר עם חגית נמשך כשאנחנו מקימות לנו מן תא קטן של משוררות-חברות.
בספר החדש חגית מפתחת נושאים שהיו כבר בספרה הקודם ופורצת גם לכיוונים נוספים. הספר מכיל בתוכו את העולם של חגית המלא תהפוכות, יצרים ואהבה, זיכרונות ילדות ובגרות וכמובן אימהות.
היטב מביע זאת השיר המופיע כמוטו בפתיחה
חגית מנדרובסקי מתוך: עם שחר הוצרות העור
שירי האהבה שלה הם יפים ביותר ומצטיינים בעדינות המלווה בארוטיות נועזת. השירים חושפים עולם מאוד מורכב של נשיות.
התרגשתי מאוד ממחזור השירים דלגית ששורה ממנו נתנה את השם לספר. יש שהקריאה מגלה בשיר אהבת נשים-ילדות ויש שאני מוצאת בו ילדה-אשה המביטה בעצמה ומחליפה זיכרונות ומילים עם מי שהייתה או מי שהיא עכשיו. אינני יודעת האם כל מפתחות השיר נפתחו בפניי, בוודאי חלקם כן וזה מה שגרם להתרגשות ולהנאה מן השיר.
שירת אהבה בין נשים נועזת ויפה כל כך מתגלה בשירים נידה וחלום.
חגית מפנה שירים אל אהובה-בן זוגה לחיים והשירים מתגלים כמחרוזת של התפתחות היחסים ביניהם. שירים כמו: העקומה שהוא כל כך חגית, כמו שאני מכירה. עם ההומור העצמי שלפעמים מריר ולפעמים מתוק ואוהב. השיר עקמה: "האפן שאתה מתבונן בי/ ממס תאים של שומן/לדלק./ להבות מקיפות, הגרון חרוך/ אבל כפות ידיך/ מרוות./" אחר כך עוד תפניות: "לפתע נולדה עקמה והולידה צער/ דוקא עדינות הדרורים/ מצמיחה ניצוצות כסופים./ משהו מרצד כעת, כשראשך/ נדחק כתינוק אל חיקי./" אחר כך יבואו השירים: להיות לך, אהבה, כבראשונה וכך אל מול המסך ואני כקוראת רואה את ההשתנות הזו באהבה : "לא נותר בנו לבד מגוף/ הנמס אלי גוף/ מוליד נשמה./"
יש בספר שירים המעלים תיאורי ילדות ותמונות שאני ממש מזדהה איתם אך בתוכם נמסכת מסכת טראומות של בת לאם ניצולת שואה ושם בשירים האלו האהבה מתערבבת עם פחדים. אבל אצל חגית גם כשהכל חשוף, עדיין השיר נשאר חידתי והיופי הוא במילים שהיא בוחרת ובדימויים המפתיעים. יש שם בשירים אזכורים לשפת התפילה ולאותו עולם ישן של ההורים שעוטף את הילדות. בשיר ילדותי למשל:
"חלצה עצמה ילדותי מצואר בקבוק הצער/
והלם מראות הכאב./
ותהא ילדותי מגלת חיי/
אותיות מעטרות חמלה, בהירות, זכרון./
אני עוטפת ומגוללת ילדותי בקלף קדוש/
בדיו טרי, בקטיפת ארגמן ותכלת./
איני חפצה בילדות אחרת, אקרא שוב ושוב/
מתוכה./"
ספר השירים: עם שחר הוצרות העור הוא שאפשר לשקוע בו, לנסות ולפענח אותו ואז להניח אותו כדי ולחזור אליו שוב. גם סקירה קצרה זו נותנת רק טעימה קטנה ולכן אני ממליצה למי שאוהב לקנות את הספר ולשקוע בקריאה איטית בהנאה.
