קטגוריה: בלוג

את הספר "סדקים דקים" פותח שיר ללא שם. זהו שיר ארספואטי המטיל ספק בקיום של עצמו, ספק בקיומה של השירה. זה מהלך שמאפיין את הספר, הטלת ספק, אירוניה עצמית ואירוניה כללית. בהמשך בשיר "אות לבאות" מצטרפת לאה למשוררים שקדמו לה בשאלה על הישארות המילים אחריה.

המילים, היא אומרת יהיו "שלל מילים חסרות תכן" ומוסיפה "ממילא איש לא יבין" כך היא חורצת דין על שירתה אבל בכל זאת מספקת הסבר על מה בעצם כתבה בכל הזמן הזה. על היער השחור ועל דרקונים וצפעונים ובעיקר על גוף זקן והנפש: "נפשי עלה משחיר". אם מישהו בכל זאת קורא את השירים, אז לאה  בשיר "פנקסנות" מודיעה לו כי תפסיק לכתוב כי  "ממילא אתם בעסקי פנקסנות ולא רוח" ואילו היא "מאזינה לרוח…"הרוח מנשבת, קוראת אותי אליה, להפריח עפיפונים".

למרות שלאה מודיעה כי אין לה אמץ לזעוק פן תהיה לסדין אדום שיקומו לנגחו, די ברור שהיא תמשיך. אולי עייפה מלחכות לתשומת לב הקוראים ואולי דווקא היא זוממת להפוך לאשה טווס שבשיריה תפרוש ותתאר משגליה או מאהביה כי אז אולי לעזאזל ישימו לב

"כל הלילה חשבה כיצד לעזאזל ישימו לב אליה, לאשה המחפשת מבט ולו של אדם אחד".

המהלך הארספואטי הזה בא לשיאו בשיר "בזנותך"

בזנותך/תחת אור נורה חור,/פותחת רוכסן, חולצת,/מפשילה, נפשך העיפה,/

יש שתגישי חינם אין כסף/זונה של שירים,/שוברת שורות,/גומרת על שלחן/

בגוף דואב,/רוכסת רוכסן,/שומטת גופך, נשמטת נפשך,/מחדש  / אל תוך עצמך.

ועוד בספר שירים של אשה המדברת את הנשיות שלה, שירים לאהוב, לבן הזוג שיש בהם אהבה וגם את הקוצים האלו המזדקרים להם מדי פעם בקשר הזה והקוצים הם החיוך שהורגלנו אליו בספריה הקודמים של לאה, אוהב ומריר גם יחד.

*/ "החיים נפלאים", אמר,/"ראי את הטל התלוי בשדה/

כמו יהלומים נוצצים ההופכים לאזמרגדים ירקים,/בכל רגע מחליפים צבעים"/

"אתה מדבר על הדמעות האלה?" שאלתי."

 

ובכלל אי אפשר שלא להקשיב לזעקה העולה ביחד עם התקוה

"והיה / יהפכו הימים לילות, /… קללותי  יללותי/ יללותי/ למותי."

"די, תם זמנה/ נטלתי את האהבה/ השלכתי אותה החוצה/… אבל את החלון לא נעלתי.

בספר מופיעים שירים נוגעים ללב על דמויות מן הילדות ואולי הצצה למה שמצפה לנו בספרה הבא של לאה.

 

*גילוי נאות: לאה היא חברה קרובה מאז הכרנו במפגש שירה בקרון הספרים בטבעון. גיליתי משוררת נהדרת ממש קרוב אלי כאן בגליל התחתון ומאז גם חברה.

 

 

 

מישור החלקה

 

כָּאן חוֹף לְרַחֲצָה אֲסוּרָה,

לֹא מְעַנְיֵין… רָאִית אֶת הַפֶּלִיקָן?

נִרְאֶה שֶׁקַו הַמַּיִם הוּזַח,

שָׁבַר שְׂמֹאלָה לְצַד מַעֲרָב.

רַעָד פֹּה קוֹדֵם הַכֹּל, אֲבָנִים שחורות,

הַָּכָּתֹם שֶהִזְרִיחַ וְהִתְפָּזֵּר בְּמוֹהַל הַשָּׁמַיִם.

תָּזוּז קצָת, שֶאֶרְאֶה.

 

שֶבֵר שֶל מִשְטָח… הַחְלָקָה, הַחְלָקָה!

אֵיךְ הָיִינוּ עוֹמְדִים, מְנַסִים לָלֶכֶת כְּמוֹ לטאה על מים.

בְּלִי נוֹסְטַלְגִיָה, בלי עבר,  רַק שֶלֹא נִיקָבֵר

חַיִים, עֲסוּקִים בְּעַצְמֵנוּ.

רָצִיתָ שְיָשִׂימוּ לֵב, שְיָצִילוּ, אֲבָל –

הֵם עוֹד יִתְפְּסוּ אוֹתָנוּ, זוּזי!

 

סבך שיחים סובב אותנו,  מסתבך.

והָיִינוּ מוּכָנִים… אַל תִּדְרְכִי שָׁם!

טוֹב, טוֹב,

רָאִיתַ יוֹפִי כָּזֶה? כְּמוֹ בִּסְדוֹם?

יוֹפִי מְתוּפַת, מְעוּצָב,

יוֹפִי אוֹלִימְפִּי, אֶלוֹהִים!

צָרִיךְ לִכְתּוֹב שׁוּב אֶת תְּהִילִים.

אֵין אֵיפֹה לִדְרוֹך, מַיִם נִמְתָּחִים לַצְדָדִים

פַּעַם הַצְבָאִים רָצוּ בָּשָׂדוֹת,

פַּעַם אַחַר פַּעַם רָצוּ.

הָיָה לָהֵם אֵת כֹּל הַזְמָן שְבָּעוֹלָם לִלְעוֹס אֶת הַעֶשֶׂב.

רַק שֶׁזֶה לֹא עוֹזֵר לָהֶם עַכְשָיו. מוּל…

מַה? מַה אַתָה אוֹמֵר?

יֵשׁ לִי בְּחִילָה, אַת מְרִיחָה?

מַה? מַה אַתָה מֵרִיח?

קְצָת מַזְכִּיר אֶת הַמֶרְחָצָאוֹת הַרוֹמִיִים, לא?

לֹא! זֶה בָּא לַכִּיווּן שֶלָּנוּ!

אֲנָחְנוּ נָמוּת?

בּוֹאִי נברח! נַעֲקוֹב אֲחָרֵי הַעֶפְרוֹנִים!

נָרוּץ, יֵשׁ עוֹד זְמָן. נָרוּץ!

 

יֵשׁ עוֹד זְמָן?

 

 

בביקור בשוק בדוכן התבלינים פגשה בה. אשה שכל לבושה מוקפד. לבשה לבן ואיפור פניה היה לבן חיוור ורק נקודות אדומות קרעו את הלובן. היו לה משקפיים אדומים, חגורה אדומה וקשת אדומה בשיער ולרגליה סנדלים אדומים. כל היודע מעט מהלכות הצניעות שמע כי צבע  אדום הוא   מחוץ לתחום לאישה יהודייה המכבדת עצמה, אבל זו, שלא הייתה צעירה אלא להיפך כבת שישים ומעלה, נראתה כמי שיש לה חוקים משלה. כל כולה אומרת הידור וריחוק למרות שתווי פניה העידו כי היא ממשפחה ספרדית טבריינית או משהו קרוב לכך.

אישה זו פנתה ללאה "בתי, האם  מגורייך כאן בטבריה?"  "אני נשואה וגרה בטבריה . יש לי ילדה אחת והיום אני מבשלת לבעלי ולמשפחתו  דגים בנוסח טברייני". היא האריכה בדבריה בתקווה לספק את השואלת.

השואלת הציגה את עצמה "אני  נצחיה הכהן , אמא וגם סבתא, ברוכה הבאה לטבריה". אחר כך דיברה נצחיה עוד ועוד וחקרה את לאה עד שהסתבר לה שהן שכנות. ביתה הוא הבית שבתחילת הרחוב, בית עם חצר יפה ומטופחת.

באחד הבקרים הזמינה נצחיה את לאה לביתה.

לא עזרו ללאה הדחיות והסירוב, היא ישבה לשתות כוס תה אצל נצחיה במטבח.

"את רואה את האישה שעוברת כאן עכשיו?" אמרה נצחיה ללאה. הווילון הלבן-שקוף הסתיר אותן מן העוברים ברחוב. "היא גרה כאן קרוב, ממש בית לידי.  תמיד אני מבחינה בה רק אחרי שעברה. מעולם לא ראיתי את פניה. כל מי ששאלתי  לא יודע דבר עליה דבר."

"אני יודעת עליה משהו, השדכנית סיפרה לחמותי עליה"

מצחה של נצחיה נמתח כלפי מעלה וגבותיה הצרות התרוממו אף הן. פיה נפער מעט בשאלה.

"השדכנית אמרה שזו רווקה שהיא מחפשת לה הרבה זמן חתן. אולי , אם ימצא מישהו שלא רואה כל כך טוב זה יהיה הפתרון לאותה צעירה".

"מה? למה? היא תמירה, היא תמיד לבושה יפה, הולכת זקוף. מה הבעיה?"

"אני לא יודעת, היא לא אמרה"

"שמעי לאה, אני לא רוצה להשביעך, אבל תבטיחי לי שתמצאי בשבילי את התשובה"

נצחיה פנתה לעסוק בהעלאת השערות בזו אחר זו לפגם שמצאו בבחורה המסתורית.

"טוב ממילא אני צריכה ללכת" אמרה לאה "ישבתי יותר מדי זמן. תודה על התה".

לאה יצאה משם בבהילות להספיק לעשות בצקניות לנעמי לפני העבודה.

נצחיה נשארה יושבת. היא הרהרה ושקלה בדעתה האם תוכל לחקור לבד את השדכנית כי לא הייתה בטוחה שלאה הבינה עד כמה היא תאבה לדעת.

האישה החדשה בשכונה סקרנה אותה, היא ידעה שהמחשבות עליה לא יעזבו אותה וילוו אותה במשך כל היום. מרוב התרגשות שכחה מה תכננה לעשות היום. חשבה לעצמה כי חייבים לדבוק בתוכניות כדי שיצר הסקרנות יירגע.

היא נזכרה שחשבה ללכת לבחור וילונות חדשים לשתי הדירות שהיא משכירה. בדרך כלל אהבה משימות כאלו כי היו עבורה סיבה ממריצה לפתוח את היום. כך ניתנה לה הסיבה להתלבש בבגדים מוקפדים ביותר, לעשות את שיערה ולצאת אל העיר.

היא בחרה היום בצבע הצהוב והתאימה לחליפת שני החלקים הלבנה בעלת התיתורה הצהובה, הצווארון והכיסים הצהובים כובע בעל סרט צהוב ותיק-ארנק לבן בעל רקמת זהב. לרגליה נעלה נעליים לבנות ושקלה האם להוסיף ענק מפנינים בצבע לבן אך ויתרה ופנתה לעשות את שיערה.

בעזרת סיכות רחבות הידקה את השיער השחור הארוך לתסרוקת גבוהה וצמודה מאחור. היא  משחה מעט מן השפתון השקוף על שפתיה. מפאת החום ששרר בחוץ לא רצתה להתאפר ורק הקיפה עצמה בענן של בושם.

לפני שיצאה, כיבתה את האורות וסגרה היטב את התריסים והווילונות כדי שחדריה יהיו קרירים בחוזרה מעיסוקיה. העיפה מבט אחרון בראי , אמרה "את יפה", יצאה ונעלה את הדלת.

יצאה בשביל וסגרה את השער בעזרת הבריח, העיפה מבט בערוגות הפרחים הקטנות שלה ובעציצי הגרניום שניצבו זה אחר זה על גרם המדרגות. שוב אמרה "יפה" והחלה לצעוד לעבר קצה הרחוב.

בעיקר חשה את המדרכה ואת טפיפות נעליה בעקבים הקטנים. אמרה לעצמה: את בת חמישים ולא נראית. עוד גופך גמיש, עוד רגלייך מנתרות ואגנך נע בתנועות מותאמות. אך זה היה יותר מדי בשבילה לכן אמרה לעצמה: טפו! בלי עין הרע, מה את פותחת פה פה לשטן!! שתקי! גם את זה הוא יכול לשמוע. סתם אישה זקנה ומרושלת הולכת ולא מושכת תשומת לב. מצחיק מאוד, תשומת לב זה מה שבדרך כלל שאפה לו וזה מה שקרה כשעברה ברחוב או נכנסה לחנות, לבנק. בכל מקום הייתה נצחיה בולטת מאוד.

בדרך כלל לא פחדה משום דבר, תמיד אמרה לעצמה שאלמנה לא צריכה לפחד, את הרע ביותר, מותו של אהוב נעוריה או לפחות בעלה ומגינה עלי אדמות, כבר חוותה, יותר רע לא יכול להיות.

כך, כשמחשבותיה נתפסות זו בעקבה של זו התקדמה נצחיה הכהן ומצאה את עצמה ברחוב השוק  לא רחוק מחנויות הבדים והווילונות. היא הרימה את עיניה וצעדה בנחישות כשראתה על המדרכה לפניה את האישה מהרחוב שלה, זו שאין לה סיכוי להתחתן אלא רק עם עיוור שלא מצא שידוך.

האישה  הצעירה צעדה לפניה באותה התמירות שאפיינה אותה. לפי צעדיה והחזקת הראש חשה נצחיה בגילה הצעיר של זו. היא מיהרה לנסות ולעבור על פניה ולהגניב מבט בפניה אולי בהם תהיה התשובה. הגבירה את קצב הליכתה עד מידת יכולתה בנעלים וביכולת גופה והצליחה.

קצת אחרי שעברה אותה הגניבה מבט לאחור וראתה שהפנים מכוסים טול שחור שירד מהכובע האופנתי שחבשה הצעירה לראשה. יותר לא יכלה לראות כי אז הייתה מסתכנת בנפילה או בכך שהייתה נתקלת בצעירה.

טול שחור, טול שחור על הפנים, מה זה אומר? הפנים הן הסוד ואת הסוד הזה אני אדע אחרת לא קוראים לי נצחיה.

 

 

צעירה זו, רינה שמה, חייתה בשכונה בחסותה של מרת עבו השדכנית. זו שידעה רווקים ורווקות וכן אלמנים ואלמנות וגרושים וגרושות רבים כל כך וכולם גלמודים וזקוקים לשידוך לא נתקלה מעולם במקרה כזה.

יום אחד נקראה על ידי הרב אל ביתה של משפחה נידחת בשיכון דייגים.

הרב פנה אליה דרך אשתו הרבנית וזו לא סיפרה דבר אך לא הפסיקה לומר לה "דבר שליחות עלייך, מצווה גדולה מאת השם יתברך" ועוד כהנה וכהנה מילים. ביום שני של חול המועד סוכות הן הלכו למצוות מציאת שידוך.   הלכו מהר, הרבנית בראש ומרת עבו מדדה אחריה בנעליה הרחבות שנעלה מתוך היסח הדעת וכעת הציקו לה מאוד כשכמעט פרחו מרגליה ובניסיונותיה להחזיקן צמודות לכפות הרגליים התאמצה מאוד ונשפה שוב ושוב. הרבנית הסתכלה לאחור והאטה. בעקבות האטה זו מצאה לנכון להגיד דברי סניגוריה על הרווקה. "אין כמוה בתפירת כובעים לנשים. אף שלא למדה את המלאכה אלא רק תוך שימוש כשוליה בעת נערותה. היא שולטת במלאכתה עד  שבעלות הבית לא יוותרו עליה. היא ממציאה עוד ועוד קישוטים וצורות ומצליחה לחקות את הכובעים שמביאות נשים עשירות מחוץ לארץ. את רואה, הנה כבר הגענו".

הן הגיעו לחצר הבית ומרת עבו קיוותה בכל ליבה שלא תיאלץ לעלות בגרם המדרגות המזדקן והמחליד. הן עברו בין הסוכות הקטנות שניצבו סמוכות מאוד, ממש דבוקות זו לזו. ילדים קטנים סבבו בהן בחבורות ובנות גדולות השגיחו עליהם.

משאלתה נענתה והרבנית פנתה אל הדלת השנייה שהייתה פתוחה מעט. היא דפקה על הדלת וזו נפתחה במהירות, כאילו מישהו עמד מאחורי וחיכה לבואן.

אישה גבוהה ודקת גו, חשובה בכובע קטן ולבן ובו סיכת לבד ירוקה בצורת עלים ירוקים חייכה אליהן והחוותה בידה הימנית לכיוון הבית. הרבנית קרבה אליה, לקחה את כפות ידיה של האישה בידיה ובירכה אותה לשלום ואז פנתה אל מרת אלבז והציגה אותה "זוהי  מרת אלבז, האישה היקרה…" רצתה לומר עוד משהו אך מרת אלבז כבר קרבה אל האישה וקדה קלות כלפיה וזו פתחה ואמרה " שמעתי רבות על המצוות שאת עושה למען רווקות ורווקים, אם ירצה השם תוכלי לעזור לרינה שלנו" תוך כדי כך פתחה את הדלת, נכנסה ופנתה אליהן בסימן להיכנס.

שם באפלולית החדר הקטן שהיה חדר שינה, פינת אוכל ומטבח גם יחד על כורסה מהוהה מכוסה בבד אפור ישבה רינה. שתי הנשים שנכנסו לא הצליחו להבחין בה ורק כעבור זמן הבחינו בצללים ואחר כך בדמותה הישובה מולן. האם הגישה שני כסאות, הביאה קנקן מים וכוסות והן התיישבו.

רינה הסתירה את פניה בספר פתוח ואז כעבור זמן כשהנשים שתו מן המים שהוגשו ונמזגו לכוסות אמרה האם " אתן תראו את פניה של רינה אבל השם ישמור, מקווה שתוכלו לעמוד במראה הקשה. רינה נולדה לנו, בת בכורה ובלידתה בבתי החולים נתקפה במחלה קשה שפגעה באף ובלחי הימנית. ילדה יקרה היא לנו, גדלה כך והסתרנו אותה מכל אדם. בני אדם דרכם שהם שופטים וגוזרים דין שווה מן הפגום אל כלל המשפחה. אף שמחלה זו לא פגעה באף אחד מן הילדים אנחנו בעוונותינו פחדנו על ילדינו האחרים שמא יפגע השידוך שלהם. את מרת אעבו תדעי להבין לליבי. מצד אחד זו ילדתי הבכורה האהובה והחכמה ומצד שני שתי בנותי ושני בני הצעירים יותר".

היא קינחה את אפה בממחטה ופניה האדימו מאוד. דמעות זלגו מעיניה ואפה דלף, היא קינחה את אפה בממחטה ומחתה את דמעותיה. אחר כך פנתה אל ביתה "רינה יקירתי, הנה את יכולה להראות את פנייך לאורחות היקרות".

רינה הזיזה את הספר מפניה ומיד הורידה את ראשה אל בין ידיה בבהלה ואז בזהירות הרימה אותו והביטה חשופה אל מול האורחות מחכה לראות בשפת גופן ובפניהן זעזוע.

הרבנית התקשתה להביט, הסתכלה והפנתה את ראשה אל האם ושוב חזרה והביטה. בחילה עלתה מקיבתה, נשימתה נעצרה ופניה החווירו.

האם עקבה אחריה בדריכות  אחר כך העבירה מבט חטף במרת עבו . זו הייתה ישובה ברגליים פשוקות וראשה קדימה, היא הביטה ברינה, הנידה ראשה הנה והנה ומלמלה "נערה מסכנה, בת כמה את רינה?" שאלה כאילו ביובש.

רינה הופתעה ממרת עבו המישירה מבט אליה ושואלת אותה כך בישירות תוך כדי שהיא מתעלמת ממראה..

"בת שלושים ואחת בחודש הבא"

"יפה, אני לוקחת אותך תחת חסותי ומהיום אדאג לך עד שימצא לך חתן" אמרה כאילו תכננה את דבריה אלו זמן רב. אף אחת משלוש הנשים לא תיארה לעצמה שזו תהיה התגובה. הן הביטו זו בזו. האם בביתה, האם ברבנית והרבנית שהן ושלושתן הביטו במרת אלבז אך זו לא חיכתה לתגובתן.

היא קמה, יישרה את שמלתה, הושיטה יד לכוס המים שעמדה לפניה על השולחן, לקחה לגימה מן המים ואמרה " הרבנית, מודה אני שנפלה לידי מצווה גדולה והכל בזכותך. כנראה הקדוש ברוך הוא זימן לי עבור כל חטאי מימים עברו שאזכה בשארית ימי לקיים לפחות מצווה אחת כזכות לעולם הבא".

הרבנית קמה, רגליה כמעט הסתבכו בכיסא מגודל התימהון וממבוכתה על תגובתה למראה הפנים של רינה. מכיוון שהכירה את מרת אלבז שנים ארוכות לא התפלאה על קוצר רוחה לסיים את הביקור וגם לא על דבריה החותכים כך בהחלטיות שאין עליה עוררין. שמחה גדולה מלאה את ליבה על שזכתה להפגיש את האם ובתה עם השדכנית ושהשידוך הזה עלה יפה ומי יודע אולי הוא מרמז על עתידה של רינה.

בזמן שהן נפרדו מן האם והבת, רינה חזרה להסתיר את פניה כי חשה שאולי כדאי לחסוך מן הרבנית את המראה. לא נסתרה ממנה הבעתה שאחזה בה ולמרות שנראה שהתאוששה מעט, בעיקר בגלל דברי הרבנית, עדיין היה גון פניה חיוור ובקומה נראה היה שרגליה כושלות וגופה רפה.

רק האם ליוותה אותן אל הדלת ואף יצאה מעט כשחצי גופה בחוץ וחציו בפנים. בירכה שוב והודתה.

השעה הייתה כבר שעת צהריים והיום חם ומרת אלבז חששה מן הדרך בחזרה. היא אזרה כוח והאיצה ברבנית וכך הייתה היא בראש עם נעליה הרחבות ורגליה הנפוחות ממהרת והולכת עם הראש מוטה קדימה וידיה מונפות כשני מפרשים לדחוף את גופה עוד ועוד קדימה. כך גמעו את המרחק עד לביתה ובקוצר נשימה נפרדה מן הרבנית ונכנסה לביתה הקריר.

 

 

 

יש מן תכונה כזאת לפחד שהוא כמו חיה האורבת לטרף, כמוה הוא יוצא לצוד את מנת יומו. ייתכנו ימים רבים שיישאר רעב ובבוא הליל ישתחרר בסיוטים או לפנות בוקר בחלום יעלה. יש שנים רבות בהן יאולף בידי מאלף מיומן וכללי הקרקס יכתיבו את צעדיו. אך אז זיק עיניים של מי בקהל או שהמאלף טועה בשיקול הדעת, מעז מעט יותר או מוותר והחיה תתקוף.

כמו שהחיה יוצאת להתקפה ושריריה נדרכים, הדופק עולה ונשימה נעצרת ואז כוחות על ניתנים לה להרף קצר והיא פוערת את לסתותיה ואוחזת בטרף על מנת להמית. כך הפחד יש בו יכולת להמית, ויש שהוא יוצא להתקפה ומוציא את האדם מאותו אילוף שהוא מאלף את עצמו בכל מיני כללי קרקס אמיתיים או מדומים.

מחשבות מעין אלו הטרידו את רינה כשניסתה להבין את המעשה שעשתה באותו היום הנורא לפני צום יום הכפורים.

בין כסה לעשור, הרחוב בו שכנה מתפרת הכובעים היה עסוק מאוד. אנשים התרוצצו בבהלה לכאן ולכאן בחפזונם לעמוד בהכנות.

היו לה באותו היום כעשר לקוחות שבאו למדידה אחרונה לפני קניה. שתי בעלות הבית נעדרו והיא ניהלה את המתפרה.

בחדר התצוגה היה דלפק למוכרת , היום הן רק שתיים, היא והמוכר בחדר הסמוך שהיה פתוח עם וילון אל חדר התצוגה.  היא עבדה  לסירוגין גם כן עם שתי שוליות והיה גם מחסן בדים וחומרים שנפתח אל הרחוב המקביל שמן הצד השני. דלת ברזל כבדה שמרה על המתפרה בצד זה ונפתחה רק לעיתים למעבר סחורות. סוחרי הבדים היו נכנסים בדלת הראשית ומנהלים משא ומתן עם שתי בעלות הבית. אלו היו שתי נשים מבוגרות, אחיות למחצה. רינה נדרשה  מדי פעם להביע את דעתה על טיב הבדים או על דוגמאות ההדפסים או הצבעים.

באותו היום התדפק מישהו על דלת הברזל הכבדה של המחסן. השוליות קראו לה מחדר התצוגה. היא עזבה את הקונה באמצע המדידה והלכה לראות במה מדובר. קול קרא לה מעבר לדלת "זה אני יחזקאל, היום בארבע תבוא המשאית עם הסחורה, את תפתחי להם?"

רינה לא זכרה שבעלות הבית דברו איתה על כך ולא הייתה זכורה לה הזמנה. זה היה קצת מוזר אבל מתוך שהייתה עסוקה מאוד, אמרה לו שבארבע תפתח את הדלת.

היא חזרה לעיסוקיה וכך סיימה את המדידות ואף סיימה תיקונים בחלק מהכובעים בעזרתן של השוליות. המוכרת הלכה ראשונה לביתה השוליות נשארו עד אחרונת הלקוחות ואז שחררה אותן. היא נשארה לבדה לסדר את פינות העבודה.

בארבע שמעה נקישה אחת ואז נזכרה. היא פתחה לאט את הדלת ואל החדר נכנס יחזקאל.  איש נמוך קומה, עטור זקן מחודד ובגדיו כבגדי יהודי הממהר לתפילת ראש השנה ולא לפריקת סחורה. הוא אמר לה תכיני מקום במחסן אני חוזר עם הסחורה. היא נכנסה הייתה עסוקה בהכנת פינה לסחורה, היא לא שמעה אותו נכנס. יחזקאל צעד בצעדים שקטים ומהירים, הגיע עד אל רינה ותפס אותה מאחור. אז אמר "ידעת שגופך כאיילה וריחך כריח המור?"

נבהלה ולא הבינה מה מעשיו. כשנפנתה אליו אמר "אל תפחדי מזקן שכמותי. אם רק אוכל לראות את פנייך"

מבלי אזהרה הרים  ידו, אחז בטול שכיסה את פניה והרים אותו. שניהם הביטו זה בזו ומגרונו יצאה צריחה חדה כצריחת חיה בעת ליל. הטול ירד ושב וכיסה את פניה. היא הרגישה שדם מציף אותה מהפנים עד לחזה, לא ראתה דבר, מגן בלתי נראה עטף אותה, היא נשענה לאחור, ידה השמאלית נגעה  בראש בובת עץ, האצבעות ליפפו את צוואר הבובה וסגרו עליו. הינף היד היה מהיר והגבר הוטח ארצה.

בידיים רועדות נשענה על שולחן העבודה, לקחה אוויר אל בית חזה והחזירה נשימה עמוקה. מה עכשיו? חשבה מה לעשות? אולי מת או נפצע קשה? התקדמה בחולשת גוף איומה אך בידיעה שהחלה מתבררת לה, היא תפתח את הדלת לרווחה, תצא לרחוב, תגיד למישהו מהעוברים ושבים שיש שם מישהו פצוע ותברח לביתה.

לא חשבה יותר מזה. לא היה מחר , רק להגיע אל הבית, לנעול את הדלת ולרחוץ את הגוף.

כשהגיעה וסגרה מאחוריה את הדלת הרגישה איך הגוף נרפה ושוב חזרו אליה דבריו וריח גופו ועיניו והצרחה שצרח כצריחת חיה מול פניה.

נעלה את הדלת ושפופה, כאילו חבלו אותה במקלות, נכנסה אל המקלחת ושעה ארוכה עמדה שם תחת זרם המים. אפילו לא שמה לב שהם התקררו עד שצמרמורת טלטלה את גופה. היא סגרה את המים והתנגבה במשיכות חזקות של המגבת על גופה כאילו שיכלה למחוק את העור ולהצמיח עור חדש.  לבשה חלוק וכך יצאה והטילה את עצמה על המיטה. חולשת הגוף הפכה לעוויתות ופרץ בכי היה לזעקה – אמא, מה יהיה עלי? מה יהיה עלי? ועוד – אמא, אמא ועוד יבבות קשות עד שהלכה ונרגעה מעט ויבבה בשקט ככלבה שקיבלה מכות על גבה והיא מיבבת בפינתה.

לא עבר זמן רב ונקישות נשמעו על דלת הבית. הייתה בטוחה שזו נצחיה הכהן ולכן כיסתה ראשה וסגרה את האוזניים. מי שהיה שם בחוץ לא המשיך לנקוש והלך. אבל אחרי כשעה בערך, למרות שרינה לא יכולה הייתה לאמוד את הזמן היא שמעה צליל של מפתחות ואמה נכנסה ביחד עם השדכנית מרת אלבז. הן לא שמעו מאומה ממה שקרה בחנות אלא רצו לבשר לה שנמצא חתן מתאים עבורה ומחר הן רוצות שתיפגש איתו.

לפתע הבחינו שתיהן שרינה עירומה ורועדת כולה מתחת לשמיכה. האם זינקה לעברה, אחזה בכתפיה ולחשה "מה קרה?" מרת אלבז  אמרה "מי זה היה?" "מי זה שפגע בך רינה'לה?"

עד שהן חיכו לשמוע ממנה משהו נכנסה נצחיה הכהן בסערה, קרעה אותן ממיטתה של רינה אל חדר הכניסה וסיפרה להן את מה שכל  הרחוב כבר ידע.

נושא החתן נעלם ולא הוזכר בין האם לשדכנית.

למחרת הייתה  למרת אלבז תכנית. היא אחזה בכל הקצוות והביאה אותה למימוש.

רינה עברה לבני ברק לעבוד בחנות כובעים וקיבלה  שם בית חם אצל אלמנה שהייתה זקוקה למלווה.