הצהרת הנישום 4.8.2020

אני מבקש לי את זכות התגובה. אני החתול דנן. הגברת הזו קצת התבלבלה בין המידע על המין שלי ויכולותיו לבין מצבי כעת. אמנם מבחינה אבולוציונית אני אותו החתול שעבר ביות עוד בתקופה הניאוליתית, ונכון שבתחילה השתמשו בי להדברת עכברושים בספינות בתקופה העתיקה אבל מידת ההתאמה שלי לבית הגידול העכשווי (שנקרא לו החצר של הגברת) נמצאת כבר בפסיכולוגיה שלי. אני לא בטוח שאפשר לזלזל בכך. האם, לצורך הדיון, תסכים הגברת להיפרד מהמזגן שלה? הרי היא לא נולדה עם מזגן בכל חדר. יש גם מה שנקרא אבולוציה מתכנסת, רק שתדע. כי אם אני אתחיל לצוד את האוכל שלי היא תושפע ואולי תרדוף אחרי התרנגולת ואחר כך, אוי ואבוי,  תשחט אותה בעצמה, ר"ל.

 טוב, לא רוצה להכביד, אז לקראת הסוף, לפעמים היא קונה לי אוכל מוכן ואז חודש ויותר אני אוכל מזון מכובד עם כל המרכיבים הדרושים לי ואז מגיעה השקית לקרקעית ואני נאלץ לאכול כל מיני דברים שהיא בטוחה שאני אוהב כמו חלב פרה או ביצים טריות, פיכס, ממש לא!  אז בבקשה לוותר על תיאוריית החתול הצייד, בזה סיימתי.

הצהרת הנישום מיום 3.8.2020

כעת משב רוח מלאכותי של מאוורר תקרה במרפסת הפתוחה בחצר. אלמלא זה, שמונים וחמישה אחוזי הלחות היו מכריעים אותי תחתיהם. פעם זה היה אפשרי, אבל זה היה פעם כשרצתי על רגבים יחפנית, נושאת משאות ומזיעה. עכשיו אני מצהירה כי פטפוט הציפורים מעניין אותי, זה האוצר שעליו אני מצהירה כעת. אהיה מוכנה לשלם מס גבוה כדי שלא יעלם. החתול מתחכך ברגל שלי ומצפה לתמורה אבל יצטרך להסתדר לבד. פעם חתולים הסתדרו לבד. היום אם לא קונים להם אוכל מוכן תפור על פי מידותיהם נחשבים למתעללים בחיות. אז אני מצהירה כאן שאני מעדיפה חתול שרודף אחרי הטרף שלו וירגזי שר על פני מיינה מטורפת.

הסיפור של אמי ז"ל על איך הגיעה למשפחה אומנת ואיך נחלצה משם.

ביהודית ( דמותה של יהודית מבוססת על אמי , שולמית, ז"ל) הייתה תערובת מיוחדת של סבתה רחל ושל אמה שמחה. משמחה היא קיבלה את העצב ומסבתה את השמחה והתקווה. יהודית הייתה מאושרת בכל: בחברה, במקהלת הצעירים ובמחברות השירים אליהן העתיקה כל שיר בכתב יד מצויר בסדר מופתי.

קשר מיוחד היה לה עם מנהלת המעון חנה. חנה מנהלת המעון הייתה אמה מגיל שלוש ועד שהתחתנה וגם לאחר מכן. חנה קיבלה את יהודית הקטנה כשהייתה בת שלוש עם אחיה הבכור ואחיה הקטן ממנה בשנה. יהודית הקטנה והכחושה עם העיניים הגדולות שחיפשו כל מבט של אהבה הפכה לחביבתן של הבנות הגדולות. הן הלבישו וסרקו אותה והעבירו אותה מיד ליד. כמו בובת משחק הייתה יהודית לבנות העריריות הללו שהתקבצו במעון של חנה. ערב שבת אחד, לפני הארוחה, הילדות כולן לבושות בבגדים חגיגיים, הן  העמידו את יהודית על אחד השולחנות ושרו לה שיר. היא מחאה כפיים וסובבה את עצמה תוך ידיעה כמה היא אהובה, והבנות אמרו "שירי לנו יהודית"  ויהודית שרה "לכה דודי…"עוד סיבוב והנפת ידיים לצדדים והיא נפלה ונחבטה בקצה השולחן. פניה הוצפו דם והמטפלות המבוהלות רצו איתה אל הרחוב תוך כדי שהן מזעיקות עזרה. יהודית נלקחה למרפאה קטנה שהייתה פתוחה ומשם חזרה כשתפר בולט מעטר את מצחה. חיוורת ישבה שם והבנות באו מסביבה ,חיבקו אותה, ליטפו ושרו לה שירים, כל אחת משירי ביתה שלה.ילדה אחת כבת עשר שרה פתאום בקול צלול שיר בשפת הלדינו. דמעות ירדו אחת אחת ואז שטפו את פניה של יהודית, מה היה בשיר שכה ריגש אותה?

חנה לא גילתה לילדות שהחליטה לפנות לשירותי הרווחה ולמצוא ליהודית משפחה אומנת. היא הכירה כמה משפחות מבני ברק שעשו זאת.

בלילה היה הכול רוגע מאוד. חרמש הירח של סוף חודש ניסן היה נתון בנדן של עננים דקים ומתחתיו נראו ענני ערימה רובצים ללא תנועה. האוויר היה קר מעט אבל רוח לא נשבה וריחות פרחי ההדר חדרו אל החצר.יהודית, עייפה מן הפציעה ומן הטיפול והמהומה סביבה ישנה שינה עמוקה.

בתחילת סיוון עברה יהודית לבית משפחת שטיין בבני ברק. בני המשפחה דיברו ביניהם ביידיש אך יהודית  הקטנה לא הכירה ולא שמעה מעולם שפה זו. היא דמיינה שהם גרמנים. היא הייתה כבר בת ארבע וחצי.  אם המשפחה, מרת תמר שטיין,  הייתה אישה גוצה וכפופה. היא הייתה ממהרת רוב שעות היום בעבודותיה ובטיפולה בילדים. מלבד חמשת ילדיהם לקחו להם בני הזוג שטיין עוד שלושה ילדים לאומנה. הם ראו במעשיהם מצווה חשובה הן בתתם בית חם לילדים שלא שפר עליהם מזלם לגדול בבית הוריהם והן בנותנם להם חינוך דתי על פי ההלכה.

הבית היה קטן ודחוק לכל צדדיו ברהיטים ובכל מיני ארגזים ושידות קטנות מהן נפתחו מגירות לבגדים כלים ועוד. ריח שתן התערבב שם עם ריח כבד של מרק עוף וחלב רתוח. יהודית לא דיברה וכמעט שלא אכלה. בני הזוג אמרו לעצמם שהילדה תסתגל תוך זמן קצר ושמו עליה כמשגיחה את ביתם מרים בת העשר. מרים הקימה את יהודית, רחצה אותה בבוקר ליד הכיור  והלבישה אותה. אחר כך הושיבה אותה לשולחן והגישה לה דייסת סולת בחלב ופרוסת לחם עבה. יהודית נגסה מעט וטעמה מעט ואז נלקחה על ידי מרים אל המעון לתינוקות ופעוטות מעבר לרחוב. כך נמשך הדבר עוד כחודשיים עד חודש אב.

כמה חודשים אחר כך אמרה לה מרת שטיין, את ילדה גדולה ועכשיו גם את צריכה לעזור בעבודות הבית. יהודית נדרשה להעמיס בידיה הצנומות את הכביסה אל הדוד ואחר כך לסייע בתליית הכביסה. עבודת המטבח משכה אותה יותר ובכל פעם שהתפנתה התקרבה אל גברת שטיין וביקשה לקלוף תפוחי אדמה או לנקות את הירק החי משרצים או לערוך שולחן. כשגבהה מעט והגיעה בראשה יותר מגובה השולחן ביקשה לערבב ביצים או ללוש בצק ומכיוון שהתעקשה נתנו לה לסייע והיא הצליחה מאוד והחלה לחוש חלק מהמשפחה.

שבת אחת שיחקה יהודית עם הילדים הקטנים של משפחת שטיין, היא הושיטה לקחת לידיה קופסת קרטון קטנה והרגישה עקיצה חדה באצבע. מולה נעמד על הקופסה מן ייצור שחור וזנבו מעוקל. הכאב היה חד והיא צרחה צרחה חדה. לפתע התקרבה אליה מרת שטיין וסטרה לה על לחייה, "שה שה אבא לומד, מה הרעש? שה שה".

יהודית הושיטה את אצבעה למול מרת שטיין ורק דמעותיה  זלגו וזלגו. ראייתה היטשטשה והיא התעלפה.

רק אחרי שהתעלפה נלקחה יהודית לטיפול אצל אחות שגרה בסמוך.

יומיים אחרי כן הלכה יהודית למשפחה מעבר לרחוב וביקשה עזרה. כשציינה את שמה של חנה מנהלת המעון יצרו השכנים קשר עם חנה וזו באה ולקחה אותה למעון.