עם שחר הוצרות העור- חגית מנדרובסקי

עברו ימים רבים מאז קיבלתי לידי את הספר של חגית מנדרובסקי.
את חגית אני הכרתי  זמן רב ברשת החברתית ושמחתי לפגוש אותה לפני כשלוש שנים בארוע של אש קטנה 77. שמחנו שתינו לפגישה פיזית ושיחה קצרה שהספקנו לשוחח. אחר כך החלפנו ביננו ספרי שירה. היא נתנה לי את ספרה הראשון: חמלת אשת העורב. כבר אז מצאתי ששיריה יפים מאוד, מרגשים ומורכבים כך שצריך לקרוא כמה פעמים כדי לגלות בהם עוד ועוד.
הקשר עם חגית נמשך כשאנחנו מקימות לנו מן תא קטן של משוררות-חברות.
בספר החדש חגית מפתחת נושאים שהיו כבר בספרה הקודם ופורצת גם לכיוונים נוספים. הספר מכיל בתוכו את העולם של חגית  המלא תהפוכות, יצרים ואהבה, זיכרונות ילדות ובגרות וכמובן אימהות.
היטב מביע זאת השיר המופיע כמוטו בפתיחה
חגית מנדרובסקי מתוך: עם שחר הוצרות העור
2
שירי האהבה שלה הם יפים ביותר ומצטיינים בעדינות המלווה בארוטיות נועזת. השירים חושפים עולם מאוד מורכב של נשיות.
התרגשתי מאוד ממחזור השירים דלגית ששורה ממנו נתנה את השם לספר. יש שהקריאה מגלה בשיר אהבת נשים-ילדות ויש שאני מוצאת בו ילדה-אשה המביטה בעצמה ומחליפה זיכרונות ומילים עם מי שהייתה או מי שהיא עכשיו. אינני יודעת האם כל מפתחות השיר נפתחו בפניי, בוודאי חלקם כן וזה מה שגרם להתרגשות ולהנאה מן השיר.
 שירת אהבה בין נשים נועזת ויפה כל כך מתגלה בשירים נידה וחלום.
חגית מפנה שירים אל אהובה-בן זוגה לחיים והשירים מתגלים כמחרוזת של התפתחות היחסים ביניהם. שירים כמו: העקומה שהוא כל כך חגית, כמו שאני מכירה. עם ההומור העצמי שלפעמים מריר ולפעמים מתוק ואוהב. השיר עקמה:  "האפן שאתה מתבונן בי/ ממס תאים של שומן/לדלק./ להבות מקיפות, הגרון חרוך/ אבל כפות ידיך/ מרוות./"   אחר כך עוד תפניות: "לפתע נולדה עקמה והולידה צער/ דוקא עדינות הדרורים/ מצמיחה ניצוצות כסופים./ משהו מרצד כעת, כשראשך/ נדחק כתינוק אל חיקי./" אחר כך יבואו השירים: להיות לך, אהבה, כבראשונה וכך אל מול המסך ואני כקוראת רואה את ההשתנות הזו באהבה : "לא נותר בנו לבד מגוף/ הנמס אלי גוף/ מוליד נשמה./"
יש בספר שירים המעלים תיאורי ילדות ותמונות שאני ממש מזדהה איתם אך בתוכם נמסכת מסכת טראומות של בת לאם ניצולת שואה ושם בשירים האלו האהבה מתערבבת עם פחדים. אבל אצל חגית גם כשהכל חשוף,  עדיין השיר נשאר חידתי והיופי הוא במילים שהיא בוחרת ובדימויים המפתיעים. יש שם בשירים אזכורים לשפת התפילה ולאותו עולם ישן של ההורים שעוטף את הילדות. בשיר ילדותי למשל:
"חלצה עצמה ילדותי מצואר בקבוק הצער/
והלם מראות הכאב./
ותהא ילדותי מגלת חיי/
אותיות מעטרות חמלה, בהירות, זכרון./
אני עוטפת ומגוללת ילדותי בקלף קדוש/
בדיו טרי, בקטיפת ארגמן ותכלת./
איני חפצה בילדות אחרת, אקרא שוב ושוב/
מתוכה./"
ספר השירים: עם שחר הוצרות העור הוא   שאפשר לשקוע בו, לנסות ולפענח אותו ואז להניח אותו כדי ולחזור אליו שוב. גם סקירה קצרה זו נותנת רק טעימה קטנה ולכן אני ממליצה למי שאוהב לקנות את הספר ולשקוע בקריאה איטית בהנאה.

על ספרה של לאה צבי דובז'ינסקי  "סדקים דקים " הוצאת ספרי עיתון 77, תש"ף

דקים

את הספר "סדקים דקים" פותח שיר ללא שם. זהו שיר ארספואטי המטיל ספק בקיום של עצמו, ספק בקיומה של השירה. זה מהלך שמאפיין את הספר, הטלת ספק, אירוניה עצמית ואירוניה כללית. בהמשך בשיר "אות לבאות" מצטרפת לאה למשוררים שקדמו לה בשאלה על הישארות המילים אחריה.

המילים, היא אומרת יהיו "שלל מילים חסרות תכן" ומוסיפה "ממילא איש לא יבין" כך היא חורצת דין על שירתה אבל בכל זאת מספקת הסבר על מה בעצם כתבה בכל הזמן הזה. על היער השחור ועל דרקונים וצפעונים ובעיקר על גוף זקן והנפש: "נפשי עלה משחיר". אם מישהו בכל זאת קורא את השירים, אז לאה  בשיר "פנקסנות" מודיעה לו כי תפסיק לכתוב כי  "ממילא אתם בעסקי פנקסנות ולא רוח" ואילו היא "מאזינה לרוח…"הרוח מנשבת, קוראת אותי אליה, להפריח עפיפונים".

למרות שלאה מודיעה כי אין לה אמץ לזעוק פן תהיה לסדין אדום שיקומו לנגחו, די ברור שהיא תמשיך. אולי עייפה מלחכות לתשומת לב הקוראים ואולי דווקא היא זוממת להפוך לאשה טווס שבשיריה תפרוש ותתאר משגליה או מאהביה כי אז אולי לעזאזל ישימו לב

"כל הלילה חשבה כיצד לעזאזל ישימו לב אליה, לאשה המחפשת מבט ולו של אדם אחד".

המהלך הארספואטי הזה בא לשיאו בשיר "בזנותך"

בזנותך/תחת אור נורה חור,/פותחת רוכסן, חולצת,/מפשילה, נפשך העיפה,/

יש שתגישי חינם אין כסף/זונה של שירים,/שוברת שורות,/גומרת על שלחן/

בגוף דואב,/רוכסת רוכסן,/שומטת גופך, נשמטת נפשך,/מחדש  / אל תוך עצמך.

ועוד בספר שירים של אשה המדברת את הנשיות שלה, שירים לאהוב, לבן הזוג שיש בהם אהבה וגם את הקוצים האלו המזדקרים להם מדי פעם בקשר הזה והקוצים הם החיוך שהורגלנו אליו בספריה הקודמים של לאה, אוהב ומריר גם יחד.

*/ "החיים נפלאים", אמר,/"ראי את הטל התלוי בשדה/

כמו יהלומים נוצצים ההופכים לאזמרגדים ירקים,/בכל רגע מחליפים צבעים"/

"אתה מדבר על הדמעות האלה?" שאלתי."

 

ובכלל אי אפשר שלא להקשיב לזעקה העולה ביחד עם התקוה

"והיה / יהפכו הימים לילות, /… קללותי  יללותי/ יללותי/ למותי."

"די, תם זמנה/ נטלתי את האהבה/ השלכתי אותה החוצה/… אבל את החלון לא נעלתי.

בספר מופיעים שירים נוגעים ללב על דמויות מן הילדות ואולי הצצה למה שמצפה לנו בספרה הבא של לאה.

 

*גילוי נאות: לאה היא חברה קרובה מאז הכרנו במפגש שירה בקרון הספרים בטבעון. גיליתי משוררת נהדרת ממש קרוב אלי כאן בגליל התחתון ומאז גם חברה.

 

 

פעם בכפר

הכפר עודנו קיים וחיים בו אנשים. חלק מהם ממשיכים את המשפחות ההן משנות החמישים.

מה שאני קוראת לו "הכפר" הוא למעשה "כרם בן שמן". ראשיתו של המקום כמושבת בצלאל שייסד בוריס שץ עבור מתיישבים, עולים מתימן. (1910-1913)

בשנת 1920 נוסד במקום מושב בן שמן, עם חלוקת אדמות חוות בן שמן, שננטשה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בין מושב כרם בן שמן לבין חוות ניסיונות הוקם ב 1927 כפר הנוער על ידי ד"ר זיגפריד להמן. (מתוך הוויקיפדיה)

משפחתי הגיעה לכפר בשנת בשנת 1958 וגרנו שם כמה שנים עד המעבר לשכונת העובדים בכפר הנוער בן שמן. אברהם ושולמית איינהורן ושתי הבנות: רחלי ורויטל.

המשפחות שאני זוכרת מבן שמן הן: משפחת רחמן, משפחת וויץ.

בתים קטנים, שקועים בתוך חצרות רבודות בצמחייה מסוגים שונים. עצים, שיחים, צמחים עונתיים ועשבים. חלק מן הבתים היה מוקף גדר. רחוב אחד ישר החצוי לשניים ע"י כביש הכניסה אל הכפר. מן הכפר הישן הוביל דרך למושב חדיד ומן הצד השני אל יער בן שמן. הקשר שלנו ליער התחזק בימי החורף בהם אבא היה אוסף פטריות אורניות ומטגן ברוב טקס על המחבת. בריח שלהן התערבבו ריחות מחטי האורן. הטעם והמרקם הם חלק מזיכרון בן שמן.

חבורת הילדים שאכלסה את הכפר הייתה קשורה גם לילדים שגרו בהמשך בחלק החקלאי, כמו משפחת וויץ. החבורה הייתה מלוכדת בבקרים של שבת או סתם אחר הצהריים של יום חול. בערבים המתקצרים של הסתו או בימי החורף לא היה הרבה זמן לשחק ולהיות ביחד ואם קרה שנשארנו  אחרי החשיכה היה פחד תוקף אותנו מן התנים שיללו שם. ללכת בחזרה אל הבית אחרי שהחשיך היה מעשה של התגברות על הפחד. לשרוק, לשיר ופשוט לרוץ כמה שיותר מהר. זה מה שעשיתי אז.

עץ תות היה בבית שלנו ובחצר הבית ממול. שלנו היה לבן ושלהם אדום. הכנת ריבה היה התפקיד של אמא.

את הזכרונות שלי מהכפר הפכתי גם לשירים:

  •           / מתוך הספר הו מי או סתה

עֵץ הַתּוּת לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.
עֲנָפִים מְחַבְּקִים, סוֹגְרִים,
כּוֹס מְילֶַּלֶת אֲרֻכּוֹת.
הָלַכְנוּ לְאַט, מְסַנְּנִים מִשְּׂפָתַיִם
שֶׁלֹּא נַעֲנוֹת עוֹד
שְׁרִיקָה חִוֶּרֶת.
אוּלַי רַצְנוּ, הִתְנַשַּׁפְנוּ
נִשְׁמָעִים כְּמוֹ לִילִית
אוֹ ינְַשׁוּפָה עַל מִשְׁמַרְתָּהּ.

 

ושיר חדש

חומת הכפר    / טיוטה  6.9.18

אמרו שראו שם כלב משוגע.
הכלב עודו נשרך שם בקושי
על  השביל שיוצא מן החומה.

לבית של א. הייתה גדר אבנים.
ישבנו עליה שישה.

"זה כלב נגוע, הוא רק חולה."
"הוא משוגע אמרתי לך!"
"משוגע זה גם מחלה, נכון?"

היינו שישה, שניים לא דיברו
וגם אני.