אדמה אפוייה בשדה ועץ שיזף אחד

לפני שבע שנים ( 5.9.11) העץ עמד בלב השדה ולא היה ברור אם יוחלף באתר בנייה. צבע האדמה נראה אפוי מאוד בסוף הקיץ. אנשים שמו דחלילים בשדות. מה הם חשבו? הדחלילים כל כך דחליליים שנראה כי הציפורים מחייכות.

שיזף                 / רחל מדר מתוך שירת האדמה

 

אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ לָנוּ לִנְאַת מִדְבָּר

בִּפְרִי חֲמַצְמַץ–תַּפּוּחִי,

הִתְגַּלְגַּלְתָּ בְּפִינוּ בְּטַעַם חֵטְא

בָּעֲשִׂירִי בְּתִשְׁרֵי.

 

איך חיפשנו את כוכב הצפון בשמי צ'אנג מאי והבטנו בחצי הירח מחשבים מתי יגיע ט"ו באב

תאילנד זה חופי ים סין הדרומי וסלט פאפיה ירוק עשוי מרכיבים היוצרים גן עדן אמיתי.

חופי האיזמרגד ובודהה במקדש.

מתחתי את הגוף אל מול החוף של ים סין הדרומי ונזכרתי בעגלות הסובבות בעיר ואיך הפאפיה נחתכת מהר עם למון גראס וצ'ילי עם רוטב סרטנים ולמעלה מפוזרים הבוטנים.

358495_thai-green-papaya-salad_1x1

ים סין הדרומי                      / רחל מדר מתוך: הו מי או סתה
הָרוּחַ מְעַרְבֶּלֶת
קוֹקְטֵיל טְרוֹפִּי מֵרֵיחוֹת
פַּפָּיָה יְרֻקָּה חֲרִיפָה
וְרֹטֶב דָּגִים.
מֵי הַמִּפְרָץ פָּלֶאטָה שֶׁל כָּחֹל,
שֶׁהֵכִין צַיָּר חָרוּץ בִּמְיֻחָד.
יַם סִין הַדְּרוֹמִי הִשְׁאִיר
בִּי גַּעְגּוּעַ שֶׁל תַּיָּר
הַשָּׁב עַל עִקְּבוֹתָיו,
מוֹתִיר אֶת הַמֶּרְחָב
לִמְשׁוֹרֵר מְקוֹמִי.

פעם בכפר

הכפר עודנו קיים וחיים בו אנשים. חלק מהם ממשיכים את המשפחות ההן משנות החמישים.

מה שאני קוראת לו "הכפר" הוא למעשה "כרם בן שמן". ראשיתו של המקום כמושבת בצלאל שייסד בוריס שץ עבור מתיישבים, עולים מתימן. (1910-1913)

בשנת 1920 נוסד במקום מושב בן שמן, עם חלוקת אדמות חוות בן שמן, שננטשה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בין מושב כרם בן שמן לבין חוות ניסיונות הוקם ב 1927 כפר הנוער על ידי ד"ר זיגפריד להמן. (מתוך הוויקיפדיה)

משפחתי הגיעה לכפר בשנת בשנת 1958 וגרנו שם כמה שנים עד המעבר לשכונת העובדים בכפר הנוער בן שמן. אברהם ושולמית איינהורן ושתי הבנות: רחלי ורויטל.

המשפחות שאני זוכרת מבן שמן הן: משפחת רחמן, משפחת וויץ.

בתים קטנים, שקועים בתוך חצרות רבודות בצמחייה מסוגים שונים. עצים, שיחים, צמחים עונתיים ועשבים. חלק מן הבתים היה מוקף גדר. רחוב אחד ישר החצוי לשניים ע"י כביש הכניסה אל הכפר. מן הכפר הישן הוביל דרך למושב חדיד ומן הצד השני אל יער בן שמן. הקשר שלנו ליער התחזק בימי החורף בהם אבא היה אוסף פטריות אורניות ומטגן ברוב טקס על המחבת. בריח שלהן התערבבו ריחות מחטי האורן. הטעם והמרקם הם חלק מזיכרון בן שמן.

חבורת הילדים שאכלסה את הכפר הייתה קשורה גם לילדים שגרו בהמשך בחלק החקלאי, כמו משפחת וויץ. החבורה הייתה מלוכדת בבקרים של שבת או סתם אחר הצהריים של יום חול. בערבים המתקצרים של הסתו או בימי החורף לא היה הרבה זמן לשחק ולהיות ביחד ואם קרה שנשארנו  אחרי החשיכה היה פחד תוקף אותנו מן התנים שיללו שם. ללכת בחזרה אל הבית אחרי שהחשיך היה מעשה של התגברות על הפחד. לשרוק, לשיר ופשוט לרוץ כמה שיותר מהר. זה מה שעשיתי אז.

עץ תות היה בבית שלנו ובחצר הבית ממול. שלנו היה לבן ושלהם אדום. הכנת ריבה היה התפקיד של אמא.

את הזכרונות שלי מהכפר הפכתי גם לשירים:

  •           / מתוך הספר הו מי או סתה

עֵץ הַתּוּת לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.
עֲנָפִים מְחַבְּקִים, סוֹגְרִים,
כּוֹס מְילֶַּלֶת אֲרֻכּוֹת.
הָלַכְנוּ לְאַט, מְסַנְּנִים מִשְּׂפָתַיִם
שֶׁלֹּא נַעֲנוֹת עוֹד
שְׁרִיקָה חִוֶּרֶת.
אוּלַי רַצְנוּ, הִתְנַשַּׁפְנוּ
נִשְׁמָעִים כְּמוֹ לִילִית
אוֹ ינְַשׁוּפָה עַל מִשְׁמַרְתָּהּ.

 

ושיר חדש

חומת הכפר    / טיוטה  6.9.18

אמרו שראו שם כלב משוגע.
הכלב עודו נשרך שם בקושי
על  השביל שיוצא מן החומה.

לבית של א. הייתה גדר אבנים.
ישבנו עליה שישה.

"זה כלב נגוע, הוא רק חולה."
"הוא משוגע אמרתי לך!"
"משוגע זה גם מחלה, נכון?"

היינו שישה, שניים לא דיברו
וגם אני.

 

מישור החלקה

כָּאן חוֹף לְרַחֲצָה אֲסוּרָה,

לֹא מְעַנְיֵין… רָאִית אֶת הַפֶּלִיקָן?

נִרְאֶה שֶׁקַו הַמַּיִם הוּזַח,

שָׁבַר שְׂמֹאלָה לְצַד מַעֲרָב.

רַעָד פֹּה קוֹדֵם הַכֹּל, אֲבָנִים שחורות,

הַָּכָּתֹם שֶהִזְרִיחַ וְהִתְפָּזֵּר בְּמוֹהַל הַשָּׁמַיִם.

תָּזוּז קצָת, שֶאֶרְאֶה

 

שֶבֵר שֶל מִשְטָח… הַחְלָקָה, הַחְלָקָה!

אֵיךְ הָיִינוּ עוֹמְדִים, מְנַסִים לָלֶכֶת כְּמוֹ לטאה על מים.

בְּלִי נוֹסְטַלְגִיָה, בלי עבר,  רַק שֶלֹא נִיקָבֵר

חַיִים, עֲסוּקִים בְּעַצְמֵנוּ.

רָצִיתָ שְיָשִׂימוּ לֵב, שְיָצִילוּ, אֲבָל –

הֵם עוֹד יִתְפְּסוּ אוֹתָנוּ, זוּזי!

 

סבך שיחים סובב אותנו,  מסתבך.

והָיִינוּ מוּכָנִים… אַל תִּדְרְכִי שָׁם!

טוֹב, טוֹב,

רָאִיתַ יוֹפִי כָּזֶה? כְּמוֹ בִּסְדוֹם?

יוֹפִי מְתוּפַת, מְעוּצָב,

יוֹפִי אוֹלִימְפִּי, אֶלוֹהִים!

צָרִיךְ לִכְתּוֹב שׁוּב אֶת תְּהִילִים.

 

אֵין אֵיפֹה לִדְרוֹך, מַיִם נִמְתָּחִים לַצְדָדִים

פַּעַם הַצְבָאִים רָצוּ בָּשָׂדוֹת,

פַּעַם אַחַר פַּעַם רָצוּ.

הָיָה לָהֵם אֵת כֹּל הַזְמָן שְבָּעוֹלָם לִלְעוֹס אֶת הַעֶשֶׂב.

רַק שֶׁזֶה לֹא עוֹזֵר לָהֶם עַכְשָיו. מוּל…

מַה? מַה אַתָה אוֹמֵר?

 

יֵשׁ לִי בְּחִילָה, אַת מְרִיחָה?

מַה? מַה אַתָה מֵרִיח?

קְצָת מַזְכִּיר אֶת הַמֶרְחָצָאוֹת הַרוֹמִיִים, לא?

לֹא! זֶה בָּא לַכִּיווּן שֶלָּנוּ!

אֲנָחְנוּ נָמוּת?

בּוֹאִי נברח! נַעֲקוֹב אֲחָרֵי הַעֶפְרוֹנִים!

נָרוּץ, יֵשׁ עוֹד זְמָן. נָרוּץ!

 

יֵשׁ עוֹד זְמָן?

 

*

שוב אני מניחה עצמי,
שוב יושבת מול ההר.
שוב נקלט בי מצב רוחו
של ואדי מוריק בחודש טבת
זה.

מישהו בנה ספסל,
מישהו פרץ שביל,
להולכים הבאים מנצרת.
הם נעים בשורות ופניהם אל החוף.
קול זמרתם מרעיד את פני האגם.

אני ראיתי ילדה רועה בנחל,
היא ביקשה עיפרון ונתנה לי חליל.
רגליה הדקות טופפו על סלע,
רשמו עליו,
מילים למחר.